המשורר והנערה

​

בהיות תמי בכיתה י"ב הטיל המורה על הכיתה להכין ניתוח של אחד משירי ש' שלום. כאשר הוחזר המבחן התרגשה תמי מאוד, כי היתה סבורה, שהערות מסויימות של המורה לא היו מוצדקות. לא הציון הנמוך הוא שהציק לה, אלא העובדה שהמורה שלל את הפירושים שהיא נתנה לשיר.

מאחר שהיתה תקיפה בדעתה שהיא הצודקת, שוחחה תמי עם המורה, אך הלה לא ויתר על עמדתו. אבל גם תמי לא נטתה לוותר. וכדרכה, כאשר היתה בדעה שלא נעשה צדק, התמידה ברדיפה אחריו. היא כתבה אל המשורר, שלחה לו את המבחן עם הערות המורה וביקשה ממנו לשפוט בינה לבין המורה.

במכתב תשובה ארוך הסביר לה המשורר, כי כל יצירה אמנותית ניתנת לפירוש אינדיווידואלי, לפי הרגשת הקורא ואין פירוש אחד ויחיד. עם זאת הצדיק חלק מהניתוח של תמי. למכתבו צירף ספר פירושים לשיריו.

בימי השבעה פירסם המשורר קינה זו:

​

למה כתבת לי פתאום ואת אלמונית?

מה מצאת בשירי כי התרפקת עליו,

טרם צאתך בשליחות חברייך למרומי הגולן?

מה בא לומר לי קולך הזך, הטהור

שקרא אלי מתוך הכתב המאיר של מכתבך?

הראית ליום המחרת, הביקשה נשמתך

כי אזעק זעקה גדולה ומרה

בנפלך בידי מרצחים מן המארב? 

הנעימה והמעונגה, בדמייך תחיה חרות ישראל!

 

ש' שלום