top of page

מתוך הספר "החוט שנותק" - תשל"ד

ש' שלום

המשורר והנערה

בהיות תמי בכיתה י"ב הטיל המורה על הכיתה להכין ניתוח של אחד משירי ש' שלום. כאשר הוחזר המבחן התרגשה תמי מאוד, כי היתה סבורה, שהערות מסויימות של המורה לא היו מוצדקות. לא הציון הנמוך הוא שהציק לה, אלא העובדה שהמורה שלל את הפירושים שהיא נתנה לשיר.

מאחר שהיתה תקיפה בדעתה שהיא הצודקת, שוחחה תמי עם המורה, אך הלה לא ויתר על עמדתו. אבל גם תמי לא נטתה לוותר. וכדרכה, כאשר היתה בדעה שלא נעשה צדק, התמידה ברדיפה אחריו. היא כתבה אל המשורר, שלחה לו את המבחן עם הערות המורה וביקשה ממנו לשפוט בינה לבין המורה.

במכתב תשובה ארוך הסביר לה המשורר, כי כל יצירה אמנותית ניתנת לפירוש אינדיווידואלי, לפי הרגשת הקורא ואין פירוש אחד ויחיד. עם זאת הצדיק חלק מהניתוח של תמי. למכתבו צירף ספר פירושים לשיריו.

בימי השבעה פירסם המשורר קינה זו:

למה כתבת לי פתאום ואת אלמונית?

מה מצאת בשירי כי התרפקת עליו,

טרם צאתך בשליחות חברייך למרומי הגולן?

מה בא לומר לי קולך הזך, הטהור

שקרא אלי מתוך הכתב המאיר של מכתבך?

הראית ליום המחרת, הביקשה נשמתך

כי אזעק זעקה גדולה ומרה

בנפלך בידי מרצחים מן המארב? 

הנעימה והמעונגה, בדמייך תחיה חרות ישראל!

 

ש' שלום

ספר-שירים-ש.-שלום.jpg
Black%20Water_edited.jpg

ידידים יקרים!

אם באתם לכאן הערב לנחם אותנו, הריני אומר לכם אין נחמה – כפי שכתבו מכרים רבים, ששלחו לנו מכתבים מן הארץ ומחוץ לארץ; ואם באתם לכאן לבכות יחד אתנו, כבר שם הקב"ה את דמעותינו בנאדו להיות.

אבל אם באתם לכאן להיטהר ולהתקדש בגדולתם הנפשית, בתום לבם, באמונתם התמימה וברוח ההקרבה של בנימין ועזריה, אילנה, תמי ויונה, ולהיות מושבעים לקיים את צוואתם הבלתי כתובה – הרי קדוש המעמד הזה, ויהיה חרות על לב כולנו ועל לוח לבם של הדורות הבאים.

תהא מנוחתם כבוד.

מדברי ד"ר מנחם בולה בעצרת זיכרון שהתקיימה באולם "היכל שלמה" בירושלים בתום השלושים

נסענו במכוניתנו לטיול בכבישי החוף...  בערב, כשחנינו בחוף דור, החלטנו להתקשר עם הבית בירושלים, כדי לדעת מה נשמע. בדרכנו לתא הטלפון הציבורי שמענו לפתע ב-7 את החדשות המזעזעות. לבנו ניתר ביודענו כי יונה, ילדתנו, וחברותיה שוהות ברמה, ואז שמענו את השמות (את שמה של יונה לא הזכירו כי לא יכלו לאתר אותנו ולהודיענו)...

... משהגענו הביתה נתחוור לנו כי גם אנו שותפים לאסון הנורא שפקד את ארבע המשפחות האחרות.

אי אפשר היה להאמין. זה לא נקלט בהכרה. גם לאחר טכס ההלוויה אי אפשר היה להאמין. כל ימי השבעה, כאשר באו ידידים וחברים לביתנו, לנחמנו ולעודדנו – לא יכולנו להאמין שלא נוסיף לראות אותה. באו חברים וחברות של יונה שלא הכרנו כלל, באו ידידים של אחיותיה וחברים למחזור. בליל שבת בימי ה"שבעה" עמדנו מסביב לשולחן לשמוע קידוש ועל השולחן, סידרתי, כרגיל, שש מערכות. הבנות שהבחינו כיצד ערכתי את השולחן, הסירו את המערכת השישית בטרם הבחנתי בכך  ואז הזדקר לנגד עינינו המקום המיותם והריק ...

קלרה סובר

Storm%20Clouds_edited.jpg

באותו מעמד, לפני שעליתי לאוטובוס, הסתכלתי באילנה והיא בי – בצורה כל כך חודרת ועמוקה, ממש לא יכולתי להסיר את המבט.

מדבריו של גולדה (במפגש חברים בתמוז תשל"א) על הפגישה האחרונה עם הבנות בחדֵרָה יומיים לפני נפילתן

בינתיים שומעים יום-יום על חיילים שנופלים. אתמול היה כל בית הספר בלוויה של עודד לפיד, שעלה על מוקש ליד התעלה. אני זוכרת שתמיד היה בא לבית הספר עם תיקייה ריקה אף על פי שהוא היה מאוד מוכשר ותמיד במרכז החברה. היה מזעזע לראות את בוגרי בית הספר במדים, ובמיוחד מזעזע לראות חיילים בוכים. בבית הקברות קבור בשורה אחת חנניה בולה – הבן של מנהל בית ספרנו, בשורה שנייה – אברהם אורבך, שעלה גם הוא על מוקש (אביו פרופ' א' אורבך היה פעם מנהל ומורה אצלנו) והוא גם בוגר "הצופים", וכעת בשורה השלישית עודד לפיד. יש מין הרגשה כזאת של חוסר אונים. החיילים נופלים ואי אפשר לעשות כלום נגד זה.

מתוך מכתב של תמי לחברתה ורדה, 9/9/1968

bottom of page