קורות חיים

אילנה, בת מרים ומנחם אליקים בולה, נולדה בירושלים בח' בכסלו תשי"ג (26.11.1952), אחות צעירה לחנניה ולרינה. בגיל חמש נסעה עם משפחתה לשנתיים לאמסטרדם בהולנד, שם היה אביה שליח הסוכנות ושם למדה בכיתה א'.

כשחזרה נקלטה היטב בבית ספר "מעלה", היתה תלמידה טובה ובנוסף פעילה מאוד בוועד הכיתה. היא המשיכה לתיכון "מעלה" וסיימה אותו בהצטיינות.

אילנה אהבה מאוד לצייר ולרקום, לשיר, לרקוד ולנגן בגיטרה. כיוון שניחנה בכישרון טבעי למשחק ולחיקוי השתתפה בתפקידים ראשיים בהצגות בית הספר. היא הייתה ספורטאית מצטיינת בריצה, קפיצה לגובה ושחייה, נערה חברותית ותוססת, חברה מסורה בתנועת הצופים הדתיים. לאילנה היה כוח רצון חזק ודעות מגובשות המבוססות על כושר שיפוט חריף, ועם זאת הייתה סובלנית מאוד לדעותיהם של אחרים.

בקיץ שאחרי סיום התיכון ובחינות הבגרות נסעה אילנה עם חברותיה לתנועת הנוער לעבוד בהתנדבות במושב הצעיר רמת מגשימים שברמת הגולן, לקראת גיוסן הקרוב לנח"ל.

ביום שלישי תשעה באב תש"ל (11.08.1970) אחר הצהריים הצטרפו אילנה ושתיים מחברותיה, יונה סובר ותמר דרור, לצוות מרמת מגשימים שנסע להכין את העבודה בפלחה. החמישה יצאו בג'יפ לשדות, ומשבוששו לשוב החלו חיפושים אחריהם. רק אחרי שעות רבות התברר שהג'יפ עלה על מוקש וכל חמשת נוסעיו, ובהם אילנה, נהרגו.

אילנה הייתה בת 17 שנים וחצי במותה. הותירה הורים ואחות. אחיה חנניה נהרג כטייס בקרב ביום הראשון של מלחמת ששת הימים. אחותה הגדולה רינה נפטרה ב-2011 לאחר מחלה קשה. אילנה הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין בהר המנוחות בירושלים.

סמוך למקום האירוע ברמת הגולן הוקמה אנדרטה לזכר חמשת ההרוגים.

דברים לזכרה של אילנה כונסו בספר "החוט שנותק" שיצא לזכר שלוש החברות שנהרגו. כך כתב הסופר חיים הזז, שָׁכן ומכר:
 

אילנה בולה, נערה בת שבע עשרה. ארץ שלא נגלתה, לא נודעת. רגל אדם לא עברה בה ועין לא ראתה. ארץ יתֵרה ביופייה, בפלאים נעלמים שבה, במרחבי אופקים רחוקים, רסיסי טל ונוגה וקסם.

מפעם לפעם שמעתי אותה שרה במרפסת הבית הפתוחה לגן. כל שבח נעוריה, כל יקר געגועיה נשתפכו בקול שירה. מפעם לפעם ראיתיה עומדת ליד גדר ביתה, קלה וזורחת ונדנוד שחוק ביישני על שפתיה. אותה שעה בטלו כל ספקות שבלב ונשתנה העולם להיות ברור, עולם שכולו כדאי.

אי זה הפה שיאמר כמה ברכה וכמה טובה נסתלקו מן העולם!

וצר מאוד, מאוד!