קורות חיים

תמר (תמי) נחמה, בת מרים ושלמה דרור (פריאר), נולדה בישראל בתשעה באב תשי"ב (31.07.1952). שש שנות חייה הראשונות עברו בסביניה, קריית ביאליק שמצפון לחיפה, שם גם נולד אחיה הצעיר יגאל ברוך. בסוף 1958 עברה המשפחה לירושלים, תמי למדה בבית ספר יסודי בבית הכרם ובתיכון הדתי "מעלה". היתה חניכה ואחר כך מדריכה בתנועת הצופים הדתיים.

תמי היתה תלמידה טובה ומוכשרת, שידעה גם להתווכח ולעמוד על דעתה, ובמקביל מדריכה מסורה בתנועת הנוער שהקדישה להדרכה את רוב זמנה הפנוי ומרצה. כבר בגיל בת מצווה החליטה תמי מבחירה חופשית ללכת בדרך הוריה – דרך התורה ושמירת עול מצוות.

בקיץ שאחרי סיום התיכון ובחינות הבגרות נסעה תמי עם חברותיה לתנועת הנוער לעבוד בהתנדבות במושב הצעיר רמת מגשימים שברמת הגולן, לקראת גיוסן הקרוב לנח"ל.

ביום תשעה באב תש"ל (11.08.1970) אחר הצהריים הצטרפו תמי ושתיים מחברותיה, אילנה בולה ויונה סובר, לצוות מרמת מגשימים שנסע להכין בשדה החמניות את העבודה של יום המחרת. החמישה יצאו בג'יפ לשדות, ומשבוששו לשוב החלו חיפושים אחריהם. רק אחרי שעות רבות התברר שהג'יפ עלה על מטען חבלה קטלני, אשר הוטמן בידי מרצחים שחדרו מתחום סוריה, וכל חמשת נוסעיו, ובהם תמי, נספו.

תמי נהרגה ביום הולדתה הח"י, נולדה ומתה ביום תשעה באב. היא הותירה הורים ואח. הובאה למנוחת עולמים, יחד עם שתי חברותיה, בבית העלמין בהר המנוחות בירושלים.

כחמישה חדשים אחרי מותה של תמי הוכנס לבית הכנסת בבית הספר "יפה נוף" בירושלים ספר תורה שנכתב לזכרה על ידי משפחתה. במעמד הכנסת ספר התורה אמר אביה של תמי לבְנוֹ:

"... דמותה וזכרה ילוו אותך באשר תלך. החן שלה, יושרה וזקיפות קומתה, שהנצחנו בדברי שיר השירים על מצבתה 'זאת קומתך דמתה לתמר', ישמשו לך מופת".

סמוך למקום הפיגוע הוקמה אנדרטה לזכר חמשת הקורבנות.

בסיוון תשל"ד הוקם ברמת הגולן היישוב תל זית, ולימים שונה שמו לאבנ"י אית"ן על שמן של השלוש – אילנה, יונה ותמי (כאשר המילה אבנ"י משמרת את שמותיהם של אבנר גבורין, בני חנני ויהודה אריה שנהרגו במלחמת יום כיפור).

דברים לזכרה של תמי כונסו בספר "החוט שנותק", שיצא לזכר שלוש החברות שנהרגו. וכך כתב אביה:

 

בתשעה באב תשי"ב ירדה נשמתה לעולם, בתשעה באב תש"ל עלתה נשמתה למרום, ח"י שנים מלאות ושלמות... מעגל חיים מלא, כה קטן, ונגע במעגלות חייהם של כה רבים...

החיים של תמי היו קצרים אבל מלאי שמחה. היא פגשה כל אדם בחיוך עמוק בעיניים, שכאילו היה מיועד רק לו, אם כי לאמיתו של דבר היה טבוע בנפשה, מעין הבעת אמון ורצון טוב, מאוד תמימים. בחברה ידעה לצחוק, אך מעולם לא שכחה את עצמה ולא היתה מסוגלת 'לצאת מעורה'.

דמותה הביעה אצילות רוחנית. היא היתה מחפשת את דרכה בכל עת ובוחנת את סביבתה ומהלכיה. גם מעצמה לא היתה שבעת רצון. היתה בה כמיהה מתמדת למצוא את יעודה. הכל היה בהישג ידיה: כישרון ללמוד כל דבר שיכולה להיות בו תועלת לעתידה, אך הלימודים בלבד לא נתנו לה סיפוק... היא שאפה ליותר מאשר כישרון וחומריות יכולים להעניק.